מתוך ספר: עמארה - עיר בין הדקלים:

משפחה מוסיקלית – כך קראה סועד בצון, הזמרת המהוללה ילידת העיר עמאר'ה, למשפחת בצון, בעלת המסורת המוסיקלית שנמשכה ארבעה דורות. בסקירה רחבה הביאה סועד פרטים מאלפים אודות המשפחה הזאת שרבים מבני העיר אינם מודעים לכל פעולותיה באומנות הזימרה והניגון. וכך היא מספרת:

סבי אביו של אבי, נסים בצון ע"ה, יליד בצרה, שלא זכיתי לראותו, היה אמן הסנטור (כלי הקשה פרסי, (אולי גלגולו של הפסנטרין שבספר דניאל ג' – 15 ), ועבד בלהקת חג'י מחמוד בבצרה. אבי עזרא בצון ע"ה, שגם הוא יליד בצרה, היה אמן הסיני-כמאנה, כינור עשוי קליפת קוקוס, והוא אחד מארבעת הכלים של הצ'לג'י בגדד (תזמורת עירקית) והם: סנטור, סיני-כמאנה, דף (תוף מרים), נקארה. מאוחר יותר נוסף כלי חמישי, הדומבוק (תוף).

אבינו ניגן בכינור וגם שר שירים עממיים שונים, ולאחריהם היה מקנח את המסיבה בפיוטים מסורתיים, כיאה למעמד ולימים הטובים. מאבי שהיה שומר מסורת מובהק, למדנו לא רק את אומנות הזימרה אלא במיוחד את הפיוטים היהודיים (שבחות) למיניהם.

בבית השתררה אווירה מוסיקלית בכל עת. לבד מהניגונים והשירים, היה לנו פטיפון המופעל ביד (גרמפון). וכל תקליט (קואנה) חדש היה בהישג ידינו. ביחוד השירים האומנותיים של זמרי מצרים ובראשם – מחמד עבד אל ווהאב ואום כלתום. זמרים שקדמו להם היו: סייד דרויש, אצפדי, סלאמה חיג'אזי, עבדו אלחמולי ואחרים.

זכור לי שהיה תקליט של שיר שנקרא: סלמה זהרת חיאתי יא סלמה) – סלמה פרח חיי סלמה. כולנו חשנו שהשיר כאילו הוקדש לאמנו ששמה: סלימה. ולא פעם נשבר התקליט הזה וקנינו אחר במקומו. גם רדיו קטן מדגם פיליפס היה בבית ולצידו פסנתר, מלבד כלי הנגינה העיקריים שבבית.

אבי נסע לריפוי בסוריה, בא"י ובמצרים, ואנחנו נותרנו עם משפחת דודי אחי אימי הזמר הידוע יעקוב אלעימארי שהתגוררה עימנו. דודי יעקוב היה נגן נאי (חליל מזרחי) וחובב מוסיקה מנעוריו. בתקופת העדרו של אבי, הוא לימד אותנו לנגן בעוד (גיטרה מזרחית) עפ"י תווים וחיש מהר למדנו את המלאכה, כי כל בני המשפחה כאחד אהבו שירה וניגון והאזינו לכל סוגי השירים וקלטו אותם חיש מהר. כשהיינו הולכים, למשל, לקולנוע, מיד בשובנו הביתה היינו שרים את שירי הסרט שראינו ומוסיפים אותו לאוצר השירים המוכרים לנו.

בשובו של אבינו לעירק, הביא עימו כלים מוסיקליים רבים, והם שימשו לנו לקידומנו המוסיקלי. החוש המוסיקלי המצוי אצל בני משפחתנו התגלה למשל, אצל אחי נסים נגן הקנון הידוע. בהיותו רק בן שש שנים, נטל באחד הימים לידו את אחד הקבקבים של אמנו דפק בו מסמרים ומתח ביניהם חוטי חשמל בתור מיתרים. וראה זה פלא התחיל לנגן בו. בגיל 12 הצליח להתקין קנון (כלי פריטה עירקי בצורת טרפז). כיום הוא אמן קנון בלב ונפש ומנגן בעוד כלים. הוא משמש לי היום מורה ומדריך. גם אחי מורד (מרייד) גילה כשרונות מוסיקליים מילדותו. בכל הצגה שנערכה בביה"ס היה משתתף בשירה וגם מנגן בכינור קטעי מוסיקה. כך גם היו האחים אברהם ושפיק ואחותי הבכורה כחילה. גם חלקי לא נגרע בתחום זה. הייתי תלמידת ביה"ס לבנות (אלפאטמייה) שברחוב בגדד, בשכנו לבנק איסטרן. שם גם השתתפתי בשירה בכל הזדמנות. בהצגת "אמירת אלאנדלוס", למשל, היתה מקהלה ששרה מוושחאת אנדלוסיה (שירי איזור ספרדיים). ואני הייתי הסולנית במקהלה זו. שלושה חודשים לפני העלאת המחזה, היו חזרות ובהן הדריך אותנו סייד צאלח בליווי הכינור שלו. ומאז זכיתי במחמאות חמות על אהבתי לשירה ולמוסיקה.

ביתנו היה בית ועד למוסיקה ולזמרה. כמעט מידי יום ביומו היינו מתכנסים בשעת התה אחה"צ, ועימנו אורחים ומכרים, ומעלים קולנו בכל מיני שירים שהיו חביבים עלינו. וכך היינו נמשכים באוירה הזאת לפעמים עד חצות הלילה.

לפני חג השבועות היו מבקרים אותנו רבים מעולי הרגל הבאים מבגדד בדרכם אל קבר עזרא הסופר ב"אלעזייר". היינו מכינים מעדנים, ארוחות ומשקאות ומתכנסים בשירה ובזמרה עד אור הבוקר.

גם בישראל המשכנו במסורת הזאת, בפרט במסגרת המשפחה. הצטרפתי לחוגי מרכז מורשת בבל, ובעידודו של האמן יצחק אביעזר (אבו לעיז) הצטרפתי ללהקת "נהריים". ומאחר שמשפחתנו שמרנית, הצטמצמו הופעותי במסגרות רשמיות ומסורתיות בלבד. בינתיים השלמתי את השכלתי המוסיקלית ומומחיותי בזמרה והוספתי שליטה בכלים מוסיקליים שונים.

המסורת המוסיקלית המשיכה, וכיום הנכדים של משפחת בצון וגם הנינים מעלים בקולם הן בשירים עירקיים והן בשירה עברית ישראלית. ובני משפחת בצון משתתפים בשירתם ובניגוניהם בכל מפגש של יוצאי עמארה בישראל הנערך בד"כ בחול המועד סוכות.